<h1>ראבי"ה סימן תתקנ"ז (1)</h1>
<h2>דף עג:</h2>
אבאר ענייני דינים. שאילה. בפנינו חתומי מטה תקף ראובן את שמעון לדין וטען, י' זקוקים שלחתי על ידך מאיי הים קשורים בארנקי, אבל לא היה לו קשר משונה, וכשחזרתי משם תבעתיך מעותיי. ואמרת שהלויתם לגוי מפני אחריות הדרך והריוח המגיע לחלקי תתן לי, ופרעת לי עד הריוח, והנני תובע הריוח. והשיב שמעון, לא נדרתי לך שום ריוח, אבל בחזירתך דחיתיך בדברים. והראוני מן השמים ששמעון חייב לראובן חלקו בריוח לשלם, כי בסתמא לא היה דעת שמעון לשלוח בו יד להיות גזלן ולא משוי נפשו רשע. ועוד כשהגאונים פסקו שמה ששנינו [ירושלמי ב"מ פ"ה ה"ג], המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, זהו במקום שאינו מרויח וכו', אבל אם מרויח חייב ליתן לו, וכן הורה לנו מורינו ה"ר אליעזר בר' יהודה. וגם מורי הרב ר' משה כהן שלח פעם אחת כסף על יד יהודי ועיכב כספו כשנתים וגבה ממנו בעל כרחו ריוח ב' זקוקים. ואם שגינו הורינו. שמואל בר' יהודה. ברוך בר' בנימין. תשובה. אם איני כדיי ששלחתם לי, אך דעת תלמידכם נוטה שאין שמעון חייב לתת הריוח לראובן, דהוי ריבית. ואפי' לדברי ראובן שנדר לו כשחזר, כיון שכבר היו המעות זמן מרובה ביד גוי קודם שחזר ותבע מעותיו, אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה עד שיוציא מעותיו ויתן לו. ודאי אילו קיבל ראובן עליו מיכאן ולהבא להיות קרוב לשכר ולהפסד וזיכה לו שמעון בריוח זכה בו כיון שהמעות היו שלו, אבל במה שעבר לא זכה בו, שלא היה האחריות עליו. אבל כיון דלא קיבל עליו שאם יכפור הגוי או שיגזול, הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד, ותנו רבנן [לעיל ע' ע"א], קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. פי', דהוי רבית. ואפי' פלגא באגר ופלגא בהפסד אסור אי לא יהיב לו שכר כפועל בטל, כדתנן בפ' איזהו נשך [ס"ח ע"א] וכדמשמע בעובדא דר' עיליש. ותו, פסקינן [ס"ה ע"ב] הילכתא כרב חמא דטרשא דידי שרי, וטעמא משום דקאי ברשותיה והאחריות עליו, הא לאו הכי אסור. וממה נפשך פטור, שאם לא נתכוין לשלוח יד בפיקדון אלא לתקנת המשלח, מפני האחריות של שיבוש הדרכים, וגם הכניס עצמו לספק כדי שירויח לעצמו, פטור, דמהשתא לא נעשה שלוחו, ולא דמי למיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ושולח יד לא הוי, דכוונתו לטובה כפי דבריו, מפני האחריות, והוה ליה כמו לצורכה, ותנן בפ' המפקיד [מ' ע"ב], המפקיד אצל חבירו חבית ולא ייחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה, אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצורכה פטור. ואפי' בסיפא, דיחדו לה מקום והניחה במקום שאינה מקומה, אפי' הכי לצורכה פטור, כדאוקמי' לה בגמ'. ומיהו אילו כפר הגוי, אע"ג דכוונתו לטובה, מחייב שמעון, דקיימא לן [לעיל ל"ו ע"ב], שומר שמסר לשומר חייב, ואפי' היכא דעלייה לשמירתו, משום דא"ל את מהימנת לי בשבועה, וכ"ש גוי, דכתיב [תהלים קמ"ד] אשר פיהם דבר שוא. ותו, דכיון דמשום ריוח שלו נמי נתכווין חייב באחריותו. ומיהו שולח יד לא הוי, כיון דהקרן שמור לבעליו והאחריות עליו. ואע"ג דבפרק אילו מציאות [כ"ט ע"ב] תנן, שוטחה לצורכה, ואיבעי' לן לצורכה ולצורכו מאי, ולא איפשט, היינו לעניין שאין לו לשוטחה בתחילה, אי נמי לאיחיובי, אבל מיהו לא הוי גזלן. וכיון שהוכחנו שהאחריות עליו, שנשתמש בהן, ותנן [מ"ג ע"א], לפיכך אם אבדו חייב באחריותן, א"כ שקול מיניה ראובן ריוח הוי ריבית. ומהשתא לא הוי רשע, אפי' אי לא נתכווין לתת ריוח לראובן, דכוונתו משום האחריות, לא הוי רשע, כיון דציית דינא ומה שחייבוהו יתן הרי עבד תשובה. ולא דמי לפלוני רבעו לרצונו ולאונסו, היינו מחמת ממון, שאין בידם עתה לתקן עוותתו. ואפילו אם נתכוון לשלוח בו יד בפיקדון, והוי ליה כגזלן, הא פסק רבא בשילהי פרק המפקיד [מ"ג ע"ב], הלכה כבית הלל דשבח גזילה דגזלן הוי, ואפי' שבחא דממילא כגון וולדות, וכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה, וכל שכן שבח שהכניס עצמו לקבל האחריות שהוא שלו. ולא דמי להא דתניא בפ' הגוזל קמא [ק"ב ע"א], הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן שעורין וכו', דקיימא לן כר' יהודה דאם פיחתו פיחתו לו ואם הוסיפו הוסיפו לאמצע, משום דהתם לא נתכוון לגזול ולא קנה בשינוי, דומיא דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בנותן צמר לצבע [שם], ואפי' ר' מאיר לא חשיב ליה גזלן, כדמשמע בפ' השוכר את האומנין [ע"ח ע"ב]. וכי מדייקת בפ' הגוזל קמא [צ"ה ע"ב] בשינויא דרב פפא, דתני' כוותיה, משמע דבין ר' מאיר ובין ר' יהודה תרווייהו סבירא להו שבח [גזילה] דגזלן (גזילה) הוא. ואם לא נתכוון לשלוח בו יד אפי' הכי לא אמרי' הכא הוסיפו לאמצע, כיון דאחריות עליו, דהוי ריבית. וגדולה מזאת אמרו, אפי' גבי זביני קיימא לן כשמואל דאמר בפ' שנים אוחזין [י"ד ע"ב] גבי המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו, מעות יש לו שבח אין לו, ואפי' פירש לו את השבח, כדמפ' טעמא, דכיון דלית ליה קרקע שכר מעותיו עומד ונוטל. ואמנם כן הוא, דהיכא דביטל כיסו של חבירו והרויח בו שנותן הריוח לבעל המעות אם נתנם לו מתחילה לקנות דבר או להרויח וחזר ואמר לא קניתי לך אלא לעצמי, אבל בתורת פיקדון לא, דכשאמרו חכמים מותרים ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן, לא דברו אלא לשלם הפיקדון, אבל ברווחא אי מתרמי ליה ובעא למיזבן למפקיד לא חייבו, ולא לישתמיט תנא ולימא. ותו, דהוי כמו זה נהנה וזה לא חסר, אם מותרין הן. ואם צרורים נמי פטור מן הריוח, אע"פ שחטא שעבר על דעת בעל הבית. והכי משמע לישנא דברייתא דתניא בפרק איזהו נשך בתוספתא [פ"ד הי"א], ובירושלמי [פ"ה ה"ג] נמי איתא ובספר חפץ הביאו, הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ובאחרונה אומר, לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת, ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו. והיינו טעמא מפני שמתחילה קיבל עליו להיות שלוחו לקנות במחצית שכר, וכיון דפלגא באגר סתמא דמילתא קיבל נמי פלגא בהפסד, בר משכר עמלו דיהיב לו, אבל דרך פקדון לא. ולישנא דירושלמי [שם] המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, ומדנקט מבטל ש"מ שבדעתו היה להרויח לו, אבל כל זמן שהן בפקדון אין לו הפסד וביטול כיס. וכיוצא בזה שנינו בפ' האומר לחבירו בקידושין [נ"ח ע"ב], תנא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות, משום דמתחילה נעשה שלוחו ושוב לקח לעצמו, כעובדא דרב ורבה בר בר חנה [שם נ"ט ע"א]. ומיהו רב כי זבן בזוזי דנפשיה זבן, דומיא דקידושין, דכשקידשה לעצמו בזוזי דנפשיה, שאם לא כן הוי קידשה בגזל ואינה מקודשת דשואל שלא מדעת גזלן הוי. אבל אי זבן בזוזי דרבה, דל רמאות מהכא, הא תניא, ואם יש עדים שלקח יוציא ממנו בעל כרחו. וכן משמע בספר חפץ. ותדע, דגרסינן בשלהי פרק איזהו נשך [ע"ד ע"א] אמר רבא, הני תלתא דיהבי זוזי לחד למיזבן ליה מידי וזבן לחד מינייהו זבן לכולהו. ולא אמרי' אלא דלא צייר וחתים [איניש איניש לחודיה אבל צר וחתים איניש] איניש לחודיה למאן דזבן זבן. משמע, אפי' נתכוון לקנות לאחד כיון שקנה במעותיו זכה במקח, שאם לא כן מה הועיל במאי דצייר וחתים כל חד וחד לחודיה. ואין לומר כגון שקנה במעותיו לבעל המעות (או) [אז] זכה בו, דהא פשיטא ולא צריכא למימר. ותו, דומי' דרישא דזבן לחד מינייהו ולא הובררו הכי נמי בסיפא אפילו נתכווין לשנותו.
ובתשובות רבי' יב"א כתוב נמי דהמבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. והביא ראייה מדאמר רב חמא בסוף פרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב], האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם כדקאזיל אפרוותא דבי לשפט. ומסקינא, רב אשי אמר אפי' יין סתם נמי לא, מאי טעמא, אסמכתא הוא וכו'. עד, התם בידו הכא לאו בידו, והכא נמי לאו בידו, וגם אין בידו להרויח לו. ונ"ל דגבי פקדון נמי, אם תובע פקדונו מפני שאומר אני רוצה לקנות בו דבר להרויח או להלוות, והלה מעכב ומרויח בו, גם זה מבטל כיסו הוא. ואם ידוע שמרויח בו חייב לתת לו מכאן ולהבא, שהרי זה מזומן להלוותו ולקבל עליו הפסד וריוח, וקרוב לשכר ולהפסד, דכיון דבידו הוא חייב, שיש דבר שאדם מכניס עצמו לספק כדי להרויח שאין ביד שלוחו לעשות. ודכוותה תנן בפ"ק דמכות [ג' ע"א], מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו ליתן לו מכאן ועד ל' יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהא בידו אלף זוז בין ליתנם מכאן ועד י' שנים. והיינו טעמא דחייב, שאין זה דומה למבטל כיסו שאין לו עליו אלא תרעומת, דכיון דעומד וצווח, אתם מפסידים לי, שאתם מוציאים ממני בעל כרחי ובידי להכניס עצמי לכמה עניינים כדי להרויח, חייבים. ואע"ג דעדים זוממין לא מרווחי ביה, מיחייבי כאלו נטלו ממנו והרויחו לזה והפסידו לזה, דכתיב [דברים י"ט] כאשר זמם ולא כאשר עשה. אבל כל היכא דבסתם תבע פקדונו, וזה השיב אתן לך ריוח, כיון שלא היה מקבל להיות קרוב להפסד, ששמא אם היה כופר הגוי לא היה רוצה להפסיד, לא שקיל ריוח כלל. וקרוב הדבר בעיני שאם אפי' תבע פקדונו מפני שזה אמר אני רוצה להרויח בו, וזה אומר אני הלויתיו או הקפתיו כדי להרויח, אם תקבל להיות קרוב להפסד ולשכר אתן לך חלקך, וזה אומר, לא, אך שלי תתן לי, כי בידי להלוותו על המשכון טוב שאין ספק בדבר, אע"פ שמבטל כיסו של חבירו וידוע לבסוף שנפרע החוב והרויח בו, דפטור. ולא דמי לאם פחתו פחתו לו ואם הוסיפו הוסיפו לאמצע, משום דהתם מתחילה נעשה שלוחו ושינה בשליחותו הילכך ידו על התחתונה.
ובתשובת רב נחשון גאון זצ"ל מצאתי, המפקיד מעות אצל חבירו אסור להשתמש בהן בלא רשות בעל הפיקדון. ואם עבר ושלח בהן יד חייב באחריותן, ואם הרויח נותן מהן לו מחצית השכר, ע"כ לשונו. והקשה עליו רשב"ט, תימא, כיון דשלח בו יד הוה ליה גזלן, ותנן [ב"ק צ"ג ע"ב], כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, ואמאי יתן לו מחצית הריוח. ואומר אני דבמה שעבר קודם שתבעו לא עלה על לב הגאון לחייבו בריוח, כמו שהוכחתי לעיל, ולא משוינן לגאון שוגה בזה. אך בכי האי [גוונא] קאמר, שזה תובע להחזיר לו פקדונו ששלח בו יד כדי להרויח, ורוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד, דהתם וודאי אם מסרב ודחי ליה מיחייב נמי בריוח למיפלג בהדיה, כדפרישית לעיל. ותו, כיון דמסרב בזה ועומד במרדו דמי קצת לההוא דפ' הגוזל קמא [צ"ו ע"ב], ההוא גברא דגזל פדנא דתורי דחייביה רב נחמן פלגי שבח. ומסקנא, גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה. ומיהו הכא במה שעבר פטור, משום דלא קביל עליה אחריות והוי ריבית. ואמרי' [ב"מ ע"ב ע"ב], המוליך חבילות ממקום למקום ואמר ליה חבירו, תנה לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן במקום פלוני, אם באחריות הנותן אסור וכו', ובירושלמי [פ"ה ה"ג] מייתי לה. ובההיא דהמבטל כיס הכי איתא בירושלמי פ' איזהו נשך [שם], תנן, הנותן מעות לחבירו למחצה שכר וכו', כדאיתא בתוספתא [פ"ד הי"א], א"ר יצחק הדה אמרה המבטל [כיסו] של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה מחבירו חייב לשפות לו, והמבטל ספינתו של חבירו מהו, המבטל חנותו של חבירו מהו. ובירושלמי פרק המקבל [ה"ג] נמי איתא, אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב. א"ר יצחק, הדה אמרה המבטל שדה חייב לשפות, המבטל כיסו וכו'. ושמעי' מירושלמי כדפרי' טעמא, דכל היכא דבידו לקנות ולעסוק בריוח, דומי' דשדה שאילו לא קיבל עליו זה להשתדל בה ולזורעה היה הוא בעצמו עוסק בה ולא היה (מכירה) [מובירה], חייב הוא לשלם הפסידו, וברור הריוח, דשדפון לא שכיח, הילכך אפי' אם לא הרויח בו מידי היאך חייב לשלם הפסידו. ודכוותא אם תובע פקדונו בעת שמצוי לו הלוואה או סחורה ורוצה לקבל אחריות, כדפרישית לעיל. ואם אין בידו להרויח, דומי' דההיא דרב חמא, אם לא הרויח היאך הוי ביטול כיס, דאין לו עליו כי אם תרעומת, שטוען שמא הייתי מרויח בו, ומספק לא יפרע לו. ואפי' הכי, אם ידוע שהרויח וקנה במעות חייב לתת לו. והא דמשני בגמ' דידן [ע"ג ע"ב] גבי אוביר, התם בידו, ובגמ' דירשלמי מדמי לה לביטול שדה, חדא מילתא היא, ולאו בידו ומבטל כיס חדא מילתא הוא, וכגון שנתנם לו להרויח או תובע מעותיו להרויח. וחנות וספינה לא איפשיטא ליה בירושלמי. ותו לא מידי. אבי העזרי.
